מאירי על בבא בתרא קי״א

1 כבר ביארנו במשנה שהבן יורש בנכסי האם צריך שתדע שירושתו בנכסי האם שוה היא לירושתו בנכסי האב מה ירשתו בנכסי האב בן קודם לבת אף ירשתו בנכסי האם בן קודם לבת ואין לבת בהן במקום בן כלום ואע"פ שכל עצמן של נכסי האם לא יצאה לנו ירושתן לבניה אלא מבת דכתוב וכל בת יורשת נחלה ממטות היאך בת יורשת שני מטות זו שאביה משבט אחד ואמה משבט אחד ומתו וירשתן ואח"כ למדנו לבן מקל וחומר והיה לנו לומר דיו לבא מן הדין וכו' שהרי מדת דיו מדה קבועה היא כמו שנדרשה בתורת כהנים מואביה ירוק ירק בפניה וכו' וכמו שביארנו ענינה בסוף שני של קמא זו אינה בכלל הואיל ויצאו שניהם במלה אחת ר"ל מטות הוקשה לגמרי נחלת האם לנחלת האב להיות הבן קודם לה:

2 הבגד והשק שני מינין הם לענין טומאה שהרי כתוב או בגד או שק וכו' ואף שיעורן אינו שוה לענין טומאה ששיעור הבגד להטמא במדרס שלשה טפחים על שלשה טפחים ומהם ולמעלה ושאר טמאות בבגדי צמר ופשתים שלש אצבעות על שלש אצבעות ושאר בגדים אף בשאר טמאות שלשה על שלשה אבל השק שיעורו לכל הטמאות ארבעה טפחים על ארבעה טפחים הבגדים העבים והגסים ביותר דינן אף לשאר טמאות בשלשה טפחים על שלשה טפחים ולעולם אין שיעורן כשק ולא נאמר בכאן באחד ששבחוהו לפני חכם לומר הוא יאיי וגלתיה יאיי וכשבא אצלו משש בבגדו ומצאו גס וכלשון הזה אמר דין שיעוריה כשק אלא דרך בדיחותא כלומר היה ראוי לדונו כשק מרוב גסותו או שאפשר ששבחוהו על חכמתו והוא ענין הוא יאיי וכן שבחוהו על מדותיו והוא ענין גיתיה יאיי שהמדות נמשלו לבגדים כמו שהתבאר בחבורי מקצת חכמים וכמו שאמרו במקום אחר ב"מ פ"ה א' חכימא עבדית יתך וגלתא דדהבא פרסית ארישך ור' קרו לך ואת אמרת לקריתי אנא אזיל וכשבא אצלו וראה מתנועותיו שאין מדותיו ערבות כל כך עד שהיה נמהר לשאול בהלכה קודם שיתישב לפניו אמר דין שיעורה כשק:

3 אע"פ שביארנו שנכסי האם שוים לנכסי האב בנחלת הבן להיותו קודם בהם לבת לענין בכורה אינו כן אלא אין הבכור נוטל פי שנים בנכסי האם ולא סוף דבר בחור שנשא אלמנה שהוא בכור לאביו ולא לאמו ומאחר שאינו בכור לאמו ראוי לו שלא ליטול בכורה בנכסיה וכן לא סוף דבר אלמון שנשא בחורה שאינו בכור לאביו וראוי לומר הואיל והופקעה ממנו בכורה שמצד אב הופקעה גם מצד האם אלא אף בחור שנשא בחורה שהוא בכור לאב ולאם אינו נוטל בכורה בנכסיה משפט הבכורה בנכסי האיש ולא בנכסי האשה:

4 נשאלה שאלה לפני קדמונינו שבנרבונה בבכור ופשוט שמתה אמם אחר שנתאלמנה ולא תבעה כתבתה ורצה הפשוט להפקיע בכורתו מכתבת האם והשיבו שאם מנהג המקום להגבותה כתבה בלא שבועה הן שליש הן מקצת הן כלה הרי כתבה זו כגבויה ואין הבכור נוטל בה פי שנים והוא הדין אם כתב לה פטור שבועה ונאמנות במקום שנהגו שהנאמנות מועיל אצל היתומים או אם ייחד לה קרקע או הביאה מטלטלי ואיתנהו בעיניהו שבכל אלו גובה בלא שבועה כמו שיתבאר במקומו אבל אם אין כאן אחת מאלו הואיל ולא נשבעה ומתה הרי הכתבה בחזקת יורשי הבעל ונוטל בה פי שנים שאין הלכה כבית שמאי שאמרו שטר העומד לגבות כגבוי דמי אע"פ שלא נשבעה אלא הואיל ולא נשבעה ואין אדם מוריש שבועה לבניו הרי היא בחזקת יורשי הבעל ואין לפקפק ולומר הואיל ושטר העומד לגבות לאו כגבוי דמי אפילו נשבעה נדון כן שהרי בשטר העומד לגבות אין בו חלוק בין יש בו חיוב שבועה לאין בו חיוב שבועה ובכלם אמרו לאו כגבוי דמי ואין זה כלום שכל שאין צריכה שבועה אע"פ שאינו כגבוי הואיל ובידה לגבות ואין דבר מעכב מחמתה יכולה להוריש זכות שיש לה לבניה והירושה מכחה היא באה ואין בכור נוטל בה פי שנים:

5 מתוך דברינו למדת שהבכור לאביו אע"פ שאינו בכור לאמו הרי הוא בכור ליטול פי שנים שלא נתלית בכורתו בפטר רחם אפילו בא אחר הנפלים ר"ל בני שמנה ואפילו יצא ראשו של נפל או כלו חי או בן תשעה שיצא ראשו מת הבא אחריו בכור לנחלה כמו שיתבאר במקומו: